סליחה בנים! על בית יד לבנים המתפורר בהר הבנים רמת גן

סליחה בנים! על בית יד לבנים המתפורר בהר הבנים רמת גן

כבר אחרי הצהריים ואנחנו יוצאים להליכה. לשחרר את הקפיצים בגוף. בלי ששמנו לב, הובילו אותנו הרגליים להר ליוויתן. השם הראשון של הר הבנים ברמת גן. בראש ההר ניצב לו בית יד לבנים. מפעל הנצחה לזכר הבנים והבנות שנפלו במערכות ישראל. במקום הצטערנו לגלות גרם מדרגות מתפורר, פחים מלאים גדותיהם וכתמי רטיבות על הקירות. סליחה, אני מבקש. סליחה מכם, בנים ובנות.

בית לבנים ברמת גן

בית לבנים ברמת גן

שבועיים אחרי יום העצמאות. הזיכרון מתפורר. 

כל מי שבקר באיזה באנדרטה המונומנטלית לזכר החייל האלמוני ברומא, יכול להתרשם מהאווירה של המקום. זה לא רק המבנה הענק. זו האווירה שגורמת לכבד את זכרו של חייל אלמוני, שרק אלוהים יודע באיזה צד הוא נלחם. אני חושב שזו צריכה להיות צורת ההנצחה גם בישראל. בטח ברמת ששכלה את מיטב בניה.

בתצלומים וממרחק בית יד לבנים נראה כמו המקום המושלם. אז כן המיקום מושלם. אבל כאשר מתקרבים ליד לבנים במרומי הר הבנים ברמת גן, אי אפשר להתעלם מהזנחה במקום. אני לא כזה מבין בבניה. אבל אפילו אחד כמוני יכול להבין שקצת שליכטה, קצת תשומת לב ופח צבע, היו משנים את חזות המקום ולשוות לו אנדרטת זיכרון שתכבד את זכרם של הבנות והבנים. לא רק עבורם. אלא בעיקר לדור הצעיר שמסתובב שם. בלי עבר לא יהיה לנו עתיד. אפילו לא לעיר שיודעת ליזום חגיגות מימונה ולהחליף מופע זיקוקים במופע לייזר.

כחול ולבן זה מה שנשאר

כחול ולבן זה מה שנשאר

כאשר ירדתי במדרגות מההר אל הרחוב הסואן, לא יכולתי שלא להיזכר במילותיו של יהודה עמיחי. ועם ההרגשה הזו ישבתי לכתוב את הכתבה שסיימתם לקרוא.

לכן אל תבכו להולך
בכו ליורד במדרגות ביתו
בכו לשם את מפתחו
לתוך כיסו האחורי.
בכו לתצלום הזוכר במקומנו,
בכו לנייר הזוכר,
בכו לדמעות שאינן זוכרות.